החסידות התעייפו >> עוברים לאסטרטגיה אחרת - תיחום המינהליים הקהילתיים

בפוסט הזה אני בוחן את השליטה בכלי של המינהליים הקהילתיים כאסטרטגיה להפרדה בין האוכלוסיה החרדית לחילונית על ידי עיריית ירושלים, כחלק ממדיניות השמירה על צביון השכונות.

לפני כחודשיים (טרום אינתיפאדת הסכינים) אירחנו במכון ירושלים את המכינה הירושלמית להרצאה שהעברתי שכותרתה הייתה: "ירושלים במספרים: תמונת מצב ומגמות". במהלך ההרצאה הראיתי לחבר'ה הצעירים תחזית של שיעור התושבים הערבים והיהודים בעיר. כיום, 37% מתושבי ירושלים הם ערבים ולפי התחזית שיעורם הולך וגדל. כשהפנתי את פניי מהמצגת בחזרה לקהל, מצאתי פרצופים מבוהלים ומבול של שאלות החל להתקבל מהקהל.. "מה יקרה כשיהיה בירושלים רוב ערבי?".. "מהם הפתרונות לסוגיות הדמוגרפיות האלו?" וכדו'. למזלי, עברה שם באותם רגעים ד"ר מאיה חושן ושירטטה תמונת מצב מעניינת מאד. הגידול הדמוגרפי בשיעורם של הערבים נובע משיעור פריון כולל גבוה של הנשים הערביות שמוביל לשיעור ריבוי טבעי גבוה. אמנם, המאפיינים הדמוגרפים האלו בירידה אבל הירידה היא חלק מתהליך ארוך טווח שמידת השליטה עליו מוגבלת (בלשון המעטה). במילים אחרות, מכאן לא תבוא הישועה ל'בעיה הדמוגרפית הזו'. מה שניתן בכל זאת לעשות הוא להגדיר מחדש את שטחה של ירושלים. כמו למשל באמצעות היפרדות משכונות ערביות או סיפוח של יישובים יהודיים (כמו מבשרת ציון, צור הדסה או מעלה אדומים). כל אלו ישנו את היחס, לפחות לתקופת זמן מסוימת, בין ערבים ליהודים.

הבעיה הדמוגרפית - החסידות התעייפו >> עוברים לאסטרטגיה אחרת

האסטרטגיה הזו במהותה היא חלוקת המרחב על בסיס הדמוגרפיה. כלומר, התמודדות עם הדמוגרפיה המשתנה באמצעות מירחוב מחדש של האזורים. מה שנראה אולי אלמנטרי למדי בניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בטח יראה מוזר מאד "בניהול הסכסוך" החרדי-דתי-חילוני בפנים העיר. תיחום המינהליים הקהילתיים, כך אני מנסה לטעון, אמור לעשות בדיוק את זה, ברמת השכונות.

המינהליים הקהילתיים בירושלים הם מודל ייחודי בארץ. אלו החלו כמינהלות שכונתיות בשנות השבעים שתפקידן היה לייצג את תושבי השכונה. בשנות השמונים הם התחברו לפעילות המתנס"ים שסיפקו שירותים חברתיים לתושבים והפכו להיות המנהליים הקהליתיים. מאז הם עברו גלגול נוסף שבו העירייה פרסה עליהם את חסותה – לצד הקצאת משאבים נוספים על ידי העירייה, היא גם מרחיבה את אחיזתה עליהם ואלו מאבדים במידה מסוימת את עצמאותם. העירייה אחראית גם על הבחירות למנהלים הקהילתיים שמתקיימות מדי כמה שנים כל פעם במינהלים אחרים.

גבולות המינהליים הקהילתיים משתנים מעת לעת, בדרך כלל בסמוך למערכות הבחירות. המדיניות העירונית מבקשת לשמור על צביון השכונות ולדאוג לכך שהגוף הנבחר של המינהליים הקהילתיים, ייצג נאמנה את תושבי השכונה. אולם, מה עושים כשההרכב הדמוגרפי משתנה? משנים את גבולות המנהליים הקהילתיים. בדיוק כמו ההצעות להתמודד עם הבעיה הלאומית.

אז ביקשתי מיאיר אסף שפירא, מפה של החלוקה למינהלים קהילתיים, והוא הגדיל ועשה ושלח הרבה מפות לאורך השנים האחרונות. חלק מהמפות היו הצעה לחלוקה וחלקן היו חלוקה בפועל. מה שבולט מאד מהחלוקות השונות זה שהן ש-ו-נ-ו-ת. נעשים בהם תיקונים לפי השאלה הדמוגרפית. כך למשל שכונת בית וגן הייתה חלק מארבעה מינהלים קהילתיים שונים – מינהל קהילתי בית הכרם, מינהל קהילתי בית וגן וקרית משה, מינהל קהילתי גבעת שאול, ומינהל קהילתי בית וגן והר נוף. גילוי נאות, אני מתקשה להבין מה הסטטוס שלה היום, למיטב הבנתי מדובר בחלק עצמאי של מינהל קהילתי יובלים אבל במפות החדשות היא מסומנת כאזור שההחלטה לגביו לא הוכרעה. מה שבולט הוא שהמינהליים נקבעים על בסיס הדמוגרפיה ולא על בסיס הגיאוגרפיה, עד כדי כך שלעיתים אין בכלל רצף גאוגרפי בתוך המינהל (כמו למשל במינהל קהילתי גבעת שאול בחלק מהמפות ובהר נוף).

תיחום המינהליים הקהילתיים בירושלים - הצעות וחלוקות בפועל.
מקורות: מכון ירושלים לחקר ישראל והחברה למרכזים ומינהליים קהילתיים

בימים אלו שוקדים בעירייה על מהלך חדש של בחירות בכל המינהליים הקהילתיים ביחד. אלו אמורים להתקיים בשנת 2016. למיטב ידיעתי העירייה עוד לא קיבלה החלטה סופית לגבי התהליך הזה בין היתר מכיוון שלא מזמן התחלף מחזיק תיק המינהליים הקהילתיים (קיבל את התיק משה ליאון לאחר הצטרפותו לקואליציה של ברקת). לפי סעיף 5.8 בתקנון הבחירות האחיד, ניתן לא לקיים בחירות למינהל כזה או אחר במידה והעירייה חושבת שלא צריך לקיים שם בחירות (בהמלצת ועדה מקצועית). להבנתי סעיף זה נכתב כדי שלא תהיה 'השתלטות' לא רצויה על מוסדות השלטון במזרח העיר. אולם, השתמשו בו גם באי קיום בחירות באזורים מתחרדים כמו במינהל קהילתי יובלים.

להבדיל מהמוסדות החברתיים בשכונה שיכולים להיות או בידיהם של חרדים או בידיהם של חילונים, במינהל הקהילתי מוצאים את עצמן שתי האוכלוסיות נאבקות על מוקד הכוח, כלומר על השליטה במוסד. ההבנה של העירייה שמוסד זה יכול להביא לשינוי האופי השכונתי, בניגוד למדיניותה, מחייבת מבחינתה להתערב בחלוקת אזורי הבחירה (התערבות שמאתגרת את עקרון הדמוקרטיה) או לא לקיים כלל בחירות (ולהביא לפגיעה קשה יותר בדמוקרטיה השכונתית). יש לציין, בשכונות שמרכיבות את מינהל קהילתי יובלים, אין רוב חרדי (רחוק מזה). החשש העיקרי נובע משיעורי הצבעה נמוכים ביותר למינהליים הקהילתיים. כידוע, במקרים כאלו לקבוצות שיודעות להתארגן יש יתרון שכן הן תהיינה צפויות לקבל כוח פוליטי מעבר לכוחן באוכלוסייה.

בשלב זה של תהליך הבחירות, נראה שמנסים להגדיר את האזורים "הבעייתיים" בכל העיר שבהם החשש הזה יכול להתממש. במקומות אלו שבהם קיים חוסר איזון פנימי מנסים בעירייה להגדיר אזורי בחירה כך שתיבחר נציגות שמייצגת את רוב האוכלוסייה. אלא, שביחס למינהל קהילתי יובלים, הנחת המוצא היא שאין איזשהו "קסם" שבאמצעותו ניתן להגדיר אזורי בחירה שישיגו את המטרה הזו. הסברה הרווחת באזור זה הוא שהאוכלוסיות התערבבו מדי וספק רב לדעתי אם בעירייה יבחרו ללכת למהלך של בחירות במינהל זה.

אנחנו מרבים לדבר בכל הקשור לשינוי בשכונות בירושלים על אסטרטגיות של משיכת אוכלוסיות ובלימת המעבר של אוכלוסיות אחרות. בדיוק משום כך, ההתמודדות עם המינהלים הקהילתיים בצורה זו הפתיעה אותי שכן, במידה מסוימת היא מהווה פלסתר יותר מאשר פתרון אמיתי. כמו במקרה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, כל הפתרונות הללו הן פתרונות זמניים שאמורים לתת מענה תקופתי לבעיה הדמוגרפית. הפתרון לוותר מראש על תהליך בחירות במינהל קהילתי יובלים (אם כך יחליטו בסופו של דבר), מדגיש את החשש העצום מפני התחרדות האזור (שמהיכרותי עם הדמוגרפיה השכונתית, אני חושב שהוא מוגזם לחלוטין). כך או כך, אין ספק ששיח ההתחרדות והניסיון להימנע מנקודת מפנה, גורם גם לממסד להסתחרר מההיסטריה הציבורית. אולי הגיע הזמן להבין איך מקיימים שכונות מעורבות, מעורבות באמת, במקום להמשיך בפתרונות זמניים. אם יום אחד תתקבל החלטה כזו, אני בטוח שלמינהליים הקהילתיים יהיה תפקיד חשוב ביישומה.

שבת שלום.